!די למסכות

Posted on Posted in Mind and Meaning

 

חנוקה!

לא משנה כמה אני מנסה להשקיט את התחושה הנוראית הזו – היא גוברת.

מכבידה על נשמתי, כמו התקף האסטמה הראשון שחוויתי בילדותי שהציף בי תוך שניות

את תחושת הפחד, חוסר האונים וגרוע מכך, התובנה שהרכבת נסעה ואני נרדמתי בעמידה

ופספסתי את הרציף שהייתי צריכה לרדת בו מזמן.

כאילו לא די בכך, בעודי מנסה להתאושש מהטיסה הארוכה מארה”ב לישראל וליהנות מהקפה –

נחתה עלי משקולת כבדה שגרמה לי להבין שנשמתי כבתה! הפכתי “למתה – חיה”!

 וכשאומרים שהחיים חזקים יותר מכל דבר- אני ההוכחה לכך, משום שבזמן הגסיסה 

 עד “המוות” התחולל בגופי הדבר הכי מדהים שיש, יצר הבריאה, שהגיע (באותו זמן) לחודש שישי,

 עם עוברית חזקה שהמשיכה להילחם בכל תוקף ולא נכנעה לכל מה שעברנו באותה תקופה

ואף בסופה העניקה לי מתנה ענקית להיות אמא של ילדה חייכנית עם אינטליגנציה רגשית גבוהה ולב ענק

(תודה לך אדל אהובתי שבחרת להילחם ולהיוולד גם כשהמסע היה מאתגר מאוד).

אני זוכרת את הרגע שניסיתי לקום אל בכורתי שרצה אלי, לאחר שסיימה את הסיבוב עם אמי בקניון ללא הצלחה.

רגליי השתתקו והפכו לברזל. בעוד הקול הפנימי שלי משתולל וצורח בקולי קולות שמחרישות רק את אוזניי שלי ומצווה עלי:

די!

תסירי את המסכות

ותתחילי לחיות!

זה היה חג הפורים שלי ב 6.3.12 בעת ביקור מולדת יחד עם בכורתי שמטרתו הייתה להבין האם

ההורמונים של ההיריון מדברים או שמא אכן נשמתי זועקת שאציל אותה. 

אך, אני כמי שגדלה כאדם מרצה (אל דאגה, היום אין זכר לכך)

הרגשתי באותו רגע איך למרות הציווי של הקול הפנימי לאזור אומץ, ללכת בלב שלם עם ההחלטה שלי,

 להיות נאמנה רק לעצמי, אני מצטמקת והופכת לדמות קטנה שכולם מצביעים עליה בקניון ומבקרים את

מחשבותיה “הנועזות” לקום ולתכנן את חיה מחדש, להסיר את המסכות הרבות שעטיתי על עצמי

ולהתחיל לחיות דווקא כעת בהריון המתקדם.

בעודי מנסה להיות בין שני העולמות – לעמוד זקופת גו, בראש מורם עם חיוך ענק מזויף

כדי שאף אחד לא יראה את מה שמתחולל בתוכי באותם רגעים ובמקביל להגיב לבקשתה של בתי

(שהגיעה לבית הקפה שישבתי בו) להצטלם איתה באחד מדוכני הצילום יחד עם התחפושת שלה

אני מרגישה את אות קין על מצחי, תחושת כישלון שנצרבה בתוך תודעתי ובעיקר בושה גדולה –

איך אני הולכת לספר לאמי כאן בקניון (ובהמשך לעולם בכלל) שדי.

שלמרות שאני בהריון מתקדם הגיעו מים עד נפש ואני רוצה להתגרש ומחפשת לגיטימציה מהמשפחה ומהסביבה

ולשם שינוי להתחיל להכיר ולתת מקום לתחושות הפנימיות שלי, שרצו רק דבר אחד שאותו אני יודעת היום –

שאסיר את התיל, אפרוץ את הגבולות ואהיה מאושרת כפי שמגיע לי,

כפי שאני רוצה לחיות את חיי נטולת מסכות

ולהפסיק לרצות את הסביבה ולצאת לחופשי מהכלוב שבו סגרתי את עצמי

והאמינו לי – אין כלא יותר קשה ממנו.

דווקא בפורים (חג המסכות) שמאפשר ומצווה עלינו לפרוץ גבולות ולהחליף זהויות “עד דלא ידע”

קחו רגע להביט פנימה אל עצמכם ולבדוק אחת ולתמיד האם אתם חפים מתסמין המסכה?

האם אתם תמיד “אתם”?

כי מי כמוני יודעת כמה טבעי להשתמש במסכה ולפעמים זה גם לגיטימי

לא להראות את פרצופך האמיתי (מה שעשיתי כמעט 6 שנים).

היום אני מוקירה תודה ליקום/בורא עולם שדאג שאתעורר (כן בצורה אכזרית וכואבת)

אך כזו שתהיה הניצן לכל מה שקרה לאחר מכן ולאושר שבהסרתה ולחיים אותם אני חיה היום.

אם מישהו ראה 7 גמדים אשמח שתיידעו אותי.

חג שמח!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *