נטיעות של תקווה

Posted on Posted in Mind and Meaning

נטיעות של תקווה

 .חמישה ימים לאחר לידת בתי אדל נגמרו לי החיים, לפחות כפי שהכרתי אותם עד אז

.בניגוד ליולדות שחוזרות לבית/ הפינה שלהן עם האוצר הקטן לחיק המשפחה התומכת, אצלי המצב היה שונה

 .אך, למי היה זמן לחשוב בכלל

.במקום לחזור לבית הוריי מיד לאחר השחרור מביה”ח בשעה 10.00, התייצבתי בשעה 12.15 בבית הדין הרבני

.וככה זה זכור לי, בצורה הכי קרה ויבשה שיש התחיל הדיון ב 12.30 באולם 203 האפור, הקר והקודר

?אם תהיתם למה

.האמת, שבאותו הרגע גם אני שאלתי את עצמי. אך, טרם מצאתי כוחות נפשיים לעמוד על שלי לדחיית הדיון

מה גם שהייעוץ המשפטי שקיבלתי עודד אותי, שכדאי מאוד שהדיינים יראו אותי במצבי (חיוורת וצריכה

 .עזרה בהליכה בשל התפרים וגופי החלש), במיוחד לאור העובדה שאני זאת שהגישה את הבקשה לפירוק נישואיי

 ,שטות גמורה אם אתם שואלים אותי היום. אך, ההורמונים, החולשה הפיזית ובעיקר סערת הרגשות באותם ימים

.טלטלה אותי כמו את תיבת נוח על הגלים הרועשים והגועשים בימים הראשונים של המבול

.כל אלו גרמו לי לנתק, לבריחה מהמציאות ובעיקר לפחד לעמוד על שלי ולהיות בובת מריונטה חסרת עמוד שדרה

.(מבלי להיכנס לפרטים, אומר שהדיון היה זוועה (מסוג הדברים שרוצים לשכוח

,בעיקר בלט חוסר הפוקוס שלי על מה שהתרחש שם ועל ההחלטה ה”נפלאה” שלהם לשלום בית והקפאת כל החלטה שהיא

כולל נושא המזונות היות וזהו דיון ראשון. אז מה אם ילדתי את בתי השנייה לפני חמישה ימים, אז מה אם אני צריכה להיות

במנוחה טוטלית 4 חודשים כי עלי לחזק את גופי ולהחלים מהטראומה שעברתי בחדר הלידה, שלא לדבר על חוסר יכולת לעבוד

בשל מצבי הרפואי. אז מה אם חזרתי מארה”ב בשבוע 37 ושום מענק לידה / עזרה הגיעו לי, כי איזה מעסיק שפוי יעסיק מישהי

שכורעת ללדת. אז מה אם הייתי מנותקת מעצמי וסמכתי על הייצוג המשפטי הכושל שקיבלתי שידאג לבנותיי ולי להקים חיים חדשים

בכבוד במקום להתעמת עם הדיינים על ההחלטות שקיבלו ולדרוש שהגרוש שלי יהיה שותף בחלק מההוצאות של בנותיי כדוגמת

(מעון לבכורה (לא לאיזה מטרת מותרות חלילה) והחשוב מכל למנוע מעו”ד שלי להסכים להקניית סמכות (לדון בכל נושאי הגירושין

.לבית הדין הרבני מה שבחיים לא הייתי עושה לולא הייתי שם במצב אחר

בצאתי מהאולם, הרגשתי שמישהו הנחית עלי פטיש של 5 קילו שגרם לי לסחרחורת ולהקיא את נשמתי. את דבריה של עו”ד שלי

!בכלל לא שמעתי, קולי נדם, דמעותיי יבשו ועיניי צרבו וכל שרציתי היה להתאבד

לו רק יכולתי לחזור לנקודה זו בעבר – בה אני יושבת חיוורת באולם, מכונסת בעצמי ומנותקת מהכל, הייתי מרגיעה, מחבקת

ומבטיחה לעצמי שהסיטואציה הכואבת והמורכבת הזו ככל שתהיה שהעלתה אותי בעל כורחי על רכבת הרים מהירה, מפותלת ועם המון

.סלולומים היא היתה הרגע שבו נטעתי בלא ידיעתי זרעים לפירות שאותם אני קוצרת היום.

היא זאת שהפכה אותי למי שאני היום. זאת שלימדה אותי לקדש את התהליכים ולא רק את התוצרים להסתכל אחורה ולהבין שאני חזקה

.ויכולה לסמוך ולדאוג לעצמי ולבנותיי ולהינות מפירות ההצלחה בכל תחום בחיי

.דווקא עכשיו עם סיום חג טו בשבט- אני מבקשת מכם, לעצור לרגע, ולנטוע זרעי תקווה בעצמכם, במשפחה ובסובבים אתכם בתחום אחד שתבחרו

זאת יכולה להיות מילה טובה, חיבוק, או אפילו הקשבה לעצמנו או לאחר. ובעיקר בשביל להבין שהפירות שנראה באביב (במקרה שלי האביב הגיע

.לאחר מספר שנים) – תחילתם עכשיו בטו בשבט

!מאחלת לכולנו לבחור לצמוח ולא לצנוח

PLEASE חברים יקרים שלי

שתפו את הפוסט למען אנשים נוספים יקבלו השראה ויתעוררו

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *